המודל העסקי של שלדון אדלסון, כך טוענים רבים – מעט שנוי במחלוקת. הוא היה מבזבז מיליארדי דולרים על פתיחת מקומות חדשים שלא בטוח שיצליחו, ולעיתים ההשלכות של חוסר ההצלחה היו פוגעות באנשים אחרים שהיו תלויים בו. ממי הוא לא התעלם: מהמבקרים, מהיריבים העסקיים שמתחו עליו ביקורת ואפילו מהמנהלים שלו. שלדון נשאר בשלו – לוקח סיכונים במאות מיליוני ומיליארדי דולרים תוך התעלמות מוחלטת מההשלכות.
“יש הטוענים שאני אדם אופטימי” כך הוא אמר לפורבס בראיון ב-2012.
אופטימי או לא, ההימורים של אדלסון על פתיחת מקומות חדשים ועל רעיונות עסקיים השתלמו לו ביג-טיים בסופו של דבר. זאת על אף שבמהלך משבר האשראי של 2008 הוא סירב למחזר חובות או להשהות את הבנייה בבתי קזינו במקאו. לפני מותו, פורבס העריך את שוויו ב-35 מיליארד דולר, מה שהופך אותו לאיל-הון הממוקם במקום ה-19# ברשימת עשירי העולם.
חיים מוקדמים
שלדון אדלסון נולד בבוסטון, מסצ’וסטס. עיסוקו של אביו שעלה מליטא היה בתור נהג מונית שעבד מבוקר עד לילה, ואימו, מהגרת גם כן – מוויילס, הייתה בעלת עסק של חנות סריגה קטנה. עבודה קשה הייתה ערך מרכזי בבית, שני ההורים דאגו להחדיר את הערך הזה לילדיהם כבר מגיל צעיר, ועודדו אותו להגיע לעבודה כבר מגיל 12. גיל שנשמע צעיר לרוב האנשים כגיל לתחילת עבודה, אך מוסר העבודה שהשתמש בו לטובה בהמשך החיים לבטח היה תוצאה ישירה של ערכים אלה שהחדירו בו הוריו.
גם השכונה בה גדל, שכונת דורצ’סטר בבוסטון לא הייתה השכונה הכי טובה למגורים. בתור משפחה יהודית, הוא מספר לפורבס: “היינו צריכים ללכת לבית הספר עם לפחות ארבעה ילדים כדי להתגונן מהיריקות של אחרים. הילדים האירים היו יוצאים מהשיחים והדירות עם צינורות גומי, שרשראות ומפרקי פליז”.
למרות כל זה, הוא ידע לעבוד קשה. מוסר העבודה היה טבוע בו עוד מגיל קטן, והעבודה הראשונה של שלדון אדלסון הייתה מכירת עיתונים. הוא לא השתכר בהרבה כסף מעבודה זו, אך הוא כן חסך כסף שמאוחר יותר שימש אותו ללימודים בקולג’. הוא נרשם לסיטי קולג’ של ניו יורק כדי ללמוד תואר במימון, והפסיק אותו באמצע מתוך רצון אידיאולוגי להתגייס לצבא ארה”ב.
לאחר השירות הצבאי, החל לעבוד כקלדן בבית המשפט בוול סטריט. במהלך עבודתו שאולי נראית פשוטה למדי, הוא הצליח לפגוש אנשים חדשים ויצר קשרים שפתחו לו פתח לעולם העסקים. דרך אחד מהקשרים האלה הוא הצליח לקבל עבודה בתור מתווך משכנתאות ויועץ השקעות, וכך הגיע למיליון הראשון שלו (כדי לסבר את האוזן, מדובר על מיליון דולרים).
ב-1978 החליט אדלסון לקחת את הכסף ולהשקיע בעצמו. הוא פתח את כנס המחשבים COMDEX, שבו התאספו מקורבים בתעשיית המחשבים כדי להציג את המוצרים שלהם לקונים פוטנציאליים. יש לציין שמחשבים באותה תקופה עדיין היו בחיתוליהם, וכניסה לעסק הייתה בבחינת אתגר מסוכן. אך כיאה לאדלסון – הוא לא מפחד מאתגרים ושוב הוא מוכיח עד כמה שהוא חזק ועמיד בפני סיכונים. כשמכר את החברה, היא הייתה שווה כבר יותר מ-500 מיליון דולר!
הדרך להצלחה
כמו הרבה מיליונרים ומיליארדרים אחרים, אדלסון לא הגיע מבית עשיר. השנים הראשונות שלו נראו רגילות ואפילו גדושות בעבודה משעממת ו”רגילה” כמו מכירת עיתונים, מכירת מודעות במגזינים, קלדנות בבית משפט ועוד.
אבל הסוד שלו היה טמון דווקא בגלל שעבד בעבודות כאלה, כי הוא פשוט ידע לעבוד קשה, ולא להתייאש לעולם.
את דרכו העסקית התחיל במכירת פרסום בפרסומים פיננסיים ובהמשך תיווך בעסקאות בין בנקים קטנים לעסקים מתחילים הזקוקים למימון. עד מהרה הוא הגיע לתחום הנדל”ן המסחרי, ומשם המשיך לשווקי הדירות המתפתחים כאשר קידם אז את הקונספט של “דירות שותפים” – שהיה פחות נפוץ באותה התקופה.
בהמשך דרכו בתחום הנדל”ן, החל להיכנס לעולם המלונאות. אחר כך באה Comdex, פסגת הטכנולוגיה שהייתה אבן דרך משמעותית במהפכת המחשבים של שנות ה-80, וב-1989 מצבו הכלכלי איפשר לו לעבור מעובד לבעלים בקזינו, והוא נכנס לעולם הקזינו מה שהפך אותו לסמל שהוא היום – ורכש את הקזינו Sands תמורת 129 מיליון דולר.
הגעה לצמרת שוק הקזינו העולמי
האסטרטגיה שביצע בלאס וגאס זכתה להצלחה אדירה, ואדלסון חיפש ערים נוספות בעולם בעלי פוטנציאל כדי לפתוח בתי קזינו נוספים. עד מהרה הוא מצא את מקאו, עיירת נמל שנמצאת במרחק כמה שעות נסיעה מהונג קונג – והיום הפכה ל”רצועת וגאס של סין”. מאוחר יותר, אדלסון הוציא מכיסו 10 מיליארד דולר כדי לממן בנייה נוספת יחד עם הלוואות בלאס וגאס, ופרויקט ענק בשווי 12 מיליארד דולר ברצועת קוטאי במקאו, ועוד 5.5 מיליארד דולר ב-Marina Bay Sands בסינגפור.
לסיכום
אדלסון לא הפסיק לזוז. נראה כי כשהיה בחיים, הרצון שלו להשיג דברים היה בלתי נדלה, וגם כאשר הגיע להיות מיליארדר, המשיך לבנות בתי קזינו נוספים לשם ההישגים ותו לא. אפשר להתווכח על דרכי הפעולה של האיש, על מידת המוסריות שבכך, אך קשה להתווכח על כך שיש מה ללמוד ממוסר העבודה שלו, מהרצון והתשוקה הבלתי נגמרים שלו להצליח. שלדון אדלסון, “מלך הקזינו” מלמד אותנו שגם כאשר מגיעים “בידיים ריקות”, אין גבול לרמת ההצלחה שאפשר להשיג.
